מה אעשה עם כל הפחד הזה? (ארז לב ארי)
עם מעמד ההורות אנחנו מקבלים לידנו שני מטרידים ששכנו אצלנו עמוק מתחת לקרחון ועכשיו צפים למעלה – פחד וחרדה.
פחד – תחושה רגשית קשה ולא נעימה שהיא לגבי העתיד לבוא.
חרדה – דפוס שהמח יוצר בו האדם חש חוסר אונים מול המציאות או הדימיון שמרגיש
הייתי בת 27, הריון ראשון, בכל הספרים של ההריון והלידה מצולם תינוק שמן ומחייך ואני יולדת בשבוע 25.5 – תינוק 810 גר', מה עושים? מאיפה מתחילים?.
למדתי להזיז את הפחד ולפעול. למדתי לקחת החלטות, גם לא הגיוניות, ולהאמין. האמנתי בו שהוא יכול!
ילדים מגיעים לידינו נקיים וטהורים, המוח פנוי לקבל מידע. הם מושפעים מהמטען שאנחנו נושאים ומתחילים לבנות מפות משלהם. שלב קריטי בהתפתחותם הוא בין השנים 0-7 שבו המוח קולט כמו ספוג. כמה פעמים שמענו את עצמנו אומרים "תיזהר אתה תיפול" – הילד רץ בשמחה ובום נופל.
"איזה כלב נחמד הוא לא נושך”, ילד שנשך חבר – "רק כלבים נושכים", בגן המשחקים – "אל תעלה למעלה זה מסוכן", "זו מגלשה גבוהה מידי עבורך" וכו'.
במשפטים הללו אנחנו מתחילים להתביע את הפחדים והחרדות שלנו בילדים.
בהתחלה הם ממשיכים בדפוס הילדי והטהור אך אט אט מתחילה לחלחל בתוכם התחושה רואים ומזהים את זה מיד בהם ע"י קשיי נשימה, פריחות על העור, דלקות עיניים חוזרות ובעיקר ילדים חסרי שקט וחסרי גבולות. יש להבין הם חייבים לפרוק את המתח שנכנס להם לגוף בדרך כלשהיא.
ילד מאוזן זה ילד סקרן, מתנסה בחומרים, חשוף לגירויים, רץ, קופץ, מטפס, חוקר ובודק ומקבל מסר של מבוגר אחד לפחות שמאמין בו. וזו האחריות ההורית שלנו כדי שיוכל להתמודד עם עוצמת החיים.
נכון יהיה לומר כשהוא רוצה לטפס למעלה גבוה :"אני רואה שאתה רוצה להגיע למעלה כי אתה סקרן – בוא נחשוב איך נכון לעלות"
איך בניצנים אנחנו מאפשרים לילד התנסות ובונים לו את הדימוי העצמי הגבוה?
במקום: "לא לרוץ לכביש" אנחנו מלמדים לחצות את הכביש, מתבוננים ימין ושמאל.
אנחנו מאתגרים במקומות קשים ומעודדים: " מי שמנסה מצליח, מי שלא מנסה לא מצליח"
אנחנו מתווכים את מה שרואים: "אני רואה שאתה רוצה להצליח לקפוץ, בוא נראה איך אפשר".
הילדים חותכים ירקות לארוחת הבוקר עם סכין ואומרים "אני רואה שאתה רוצה להיות שותף להכין את ארוחת הבוקר, בוא נלמד איך חותכים בסכין".
בחצר תלויים חבלים וכך נותנות להם אפשרות לטפס ולהתנסות.
יוצאים לטיולים ומאפשרים לחברים להיות מובילים לפי תור, לטפס על העצים ולהתנסות במרחבים עם גבולות.
לסיכום – מפות הפחד והחרדה נמצאים אצלנו המבוגרים מחוויות, דימיונות וזיכרונות עבר שלנו אותם ניתן לשנות אם נרצה ונאמין.
